יום המשפחה בגן ובבית ספר.
ומה הקשר בין יום המשפחה לבין משולשים?

למזלנו היום רק בכיתה של הבכור ובגן של הצעיר שלנו. אז אנחנו צריכים להתפצל רק לשניים ולא לשלושה. לכאורה מה הבעיה, נכון? אספר לכם איך זה לא הפך לבעיה למרות שטמון פה מוקש!

קודם כל הסברנו לילדים שאני ואבא נחליט תיכף מי מאיתנו הולך לאן לפי השעות והלוז שלנו ההורים. ההחלטה היא שלנו, ולהם יש את כל המקום להביע רצונות לבקש מי לאן אבל בסוף אנחנו נודיע להם מי לאן. נעודד את הילדים לבקש, לדבר להציע להתווכח אבל הם לא חלק ממערך קבלת ההחלטות בבית. זה ברמה שמעל לפני השטח.

מתחת לפני השטח טמון המוקש! יכולה להתרחש דרמה לא קטנה כשהורה אחד מרגיש רגשות שליליים כי לא ביקשו אותו, לא נלחמים עליו, מוותרים עליו בקלות…..ולהתחיל ליצור מתח, עלבון, דחייה ומשולשים למשל- אם ילד 1 מבקש את הורה א' ליום המשפחה, והורה ב' נעלב אז עכשיו יש דרמה בין הורה ב' לילד 1. למרות שהוא לא קשור לבקשה של הילד שהורה א. יגיע.

לעומת ילד 1 שמבקש את הורה א' והורה ב' לא נכנס ועושה משהו שלילי בעקבות הבקשה(לא נעלב).

נזכור שבדרך כלל ילדים מבקשים את מה שחסר להם. וזו המוטיבציה לבקשה. בניגוד למחשבה שתיצור מתח-" ילדים לא מבקשים אותי כי לא אוהבים אותי, כועסים עליי, שונאים אותי, אני איתם כל אחהצ וזה מה שמגיע לי?"….כלומר ההורה הדחוי גם מרגיש דחייה וגם יכול להרגיש שלא נתנו לו מה שחייבים לו!

הילדים כן? יצורים חמודים שלא חייבים דבר לאף אדם.

בקיצור קצרה היריעה מלהכיל את הדינמיקה המסועפת הזו שיוצרים במערכות יחסים במשפחה. בין ההורים, הילדים ובין כל אחד מאלו. במקרה שלי הילדים מבקשים את אבא כי הם תמיד בחוויה של חוסר ממנו.

רק העיקר לזכור שהילדים עושים ומבקשים מה שחסר וזה לא אישי נגד ההורה שלא נלחמים עליו שיבוא לשבת מאחוריהם בכסא הקטן והנוח יחד עם עוד 30 הורים ואם נתרכז בעלבון שלנו, בדחייה, ברגשות האשם- הרי שעברנו להתעסק בעצמינו ולא בילדים.

ומה יותר חשוב שלא נרגיש את העלבון בכלל או שנרגיש קצת, ננשום ונזכור שאני כאן בשבילם תמיד. ולא הפוך.